פסק-דין בתיק רע"פ 6073/09

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 70642/08, כב' השופטים הנשיאה ד' ברלינר, ז' המר וג' קרא, וכן ע"פ 7244/09, כב' השופטים הנשיאה ד' ברלינר, ע' פוגלמן ות' שפירא). להלן יתוארו בקליפת האגוז הגלגולים השונים בהליך זה.

           כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, בשל גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

           לפי כתב האישום, ביום 14.2.2005, נהג המבקש באוטובוס ברחוב רוטנברג ברמת גן, כאשר בכוונתו לפנות ימינה לרחוב הירדן לצפון. אותה עת הגיע מר ישעיהו רודניצקי (להלן: המנוח), למעבר חציה המסומן ברחוב הירדן בסמוך לאחר הפניה ימינה, כאשר בכוונתו לחצות את רחוב הירדן ממזרח למערב, מימין לשמאל כיוון נסיעת האוטובוס. בכיוון נסיעת האוטובוס ברחוב רוטנברג מוצב רמזור, מסומן מעבר חציה על הכביש, וכן מוצב תמרור "ה-8" בקצה של מעבר החצייה המורה כי נהג יאפשר להולך רגל לחצות בבטחה את הכביש. המנוח החל בחציית הכביש באור ירוק והמבקש החל בפנייה ימינה אף הוא באור ירוק, שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו. המשיב לא הבחין במנוח ופגע בו עם חזית האוטובוס. כתוצאה מהתאונה נפל המנוח על הכביש, ונגרמו לו, בין היתר, שברים בגולגולת, ומאוחר יותר נפטר מפצעיו בבית החולים "שיבא" בתל השומר. כתב האישום ייחס למבקש רשלנות בכך ש:

           (1)    לא נתן דעתו לדרך. לא הבחין כלל בהולך הרגל, עד לפגיעה בו, הגם שהמנוח שהה על הכביש 3.5 שניות, והספיק לחצות מרחק של 4.2 מטרים מרוחב הכביש.

           (2)    לא ציית להוראת תמרור "ה-8" הנזכר לעיל.

           (3)    לא עצר את האוטובוס בהתקרבו למעבר החצייה, ולא אפשר למנוח להשלים את חציית הכביש.

           (4)    נהג בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות, כאשר לא הבחין כלל במנוח, ועצר האוטובוס רק לאחר שפגע בו.

           ביום 15.7.2008, זוכה המבקש מחמת הספק בבית המשפט לתעבורה (כב' השופטת נ' פראג-לבוא). בפסק דינו סקר בית המשפט את גרסאותיו של המבקש לעניין התאונה ובחר לבסס את ממצאיו על הגרסה על פיה רץ המנוח וקפץ לכביש. יש לציין, כי יחד עם קביעה זו, העלה בית המשפט לתעבורה תהיה באשר ליכולתו של אדם כבן 90, אשר נעזר לעיתים במקל הליכה, ואשר על פי עדויות בני משפחתו היה מוגבל בתנועה, ושבעת התאונה אף נשא שק כבד - לקפוץ לכביש ולרוץ. בנוסף, קבע בית המשפט לתעבורה כי "מבחינה עובדתית, חישובית, ניתן לקבוע כי הנאשם התרשל, איחר בתגובתו, ולהרשיעו. אלא שלא אוכל להרשיע הנאשם על סמך חישובים אלו בלבד, ולחרוץ גורלו על סמך טבלאות והערכות", והוסיף וציטט מעניין אחר "...בנסיבות אלו כשההכרעה בין אשם לחף משפע תלויה בהבדל בחשבון של שניה או מחצית שנייה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים, השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימאלית...נראה לנו, שהמערער היה זכאי ליהנות מהספק".

           על הכרעת דין זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 29.12.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, שהכרעת הדין מותירה את הרושם, כי שגה בית המשפט לתעבורה בפרשנות המונח "ספק סביר". זאת מאחר ובית המשפט לתעבורה עצמו תמה כיצד המנוח רץ וקפץ לכביש. בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר סבור בית המשפט כי גרסה אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם השכל הישר וניסיון החיים, המשמעות המשפטית המתבקשת, היא כי התרחיש המוצע אינו יוצר את הספק הסביר המיוחל. בית המשפט ציין עוד כי לעניין זה היו בפי המבקש מספר גרסאות, ואין להעדיף דווקא את הגרסה על פיה רץ המנוח וקפץ, רק בשל היותה הראשונה מביניהן. על כן, שינה בית המשפט המחוזי מקביעתה של הערכאה הראשונה, וקבע כממצא עובדתי כי המנוח לא רץ ולא קפץ אל הכביש (בית המשפט הוסיף כי גם אם לא היה משנה קביעה עובדתית זו, עדיין לא הייתה משתנה מסקנתו בדבר הקשר הסיבתי המשפטי בין נהיגתו של המבקש לבין התאונה הקטלנית. שכן לאור ההתרחשות בסמיכות למעבר חציה, ואף אם המנוח היה מוסתר כפי שטען המבקש - עדיין היה על המבקש לצפות התפרצות במקום זה). לאור האמור, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק לבית המשפט לתעבורה לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת הדין.

           ביום 3.2.2009 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי שלא ינהג בעת פסילה; פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים; קנס בסך 5,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. בית המשפט ציין כי אין בעונש האמור משום מיצוי הדין עם המבקש.

           המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 13.5.2009, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש לעניין רכיב המאסר, והורה כי תקופת המאסר של שישה חודשים תומר לריצוי בדרך של עבודות שירות, כאשר יתר חלקי הענישה יוותר על כנם. וכך מנמק בית המשפט המחוזי את התערבותו בגזר הדין:

"התלבטנו לא מעט בתיק זה. נימוקיו של בית משפט קמא באשר לנתונים המחמירים שצוינו על ידי בית המשפט מקובלים עלינו...משקבע בית משפט קמא כי יש להורות על מאסר מאחורי סורג ובריח ספק אם על פני הדברים היה מקום להתערב בכך. אם בכל זאת החלטנו להמיר את המאסר מאחורי סורג ובריח במאסר שירוצה בעבודות שירות, הרי זה בשל הנימוקים הבאים: התרשמנו כי נסיבותיו האישיות של המערער שבפנינו קשות במיוחד...[ה]עובדה שהמערער נקלט בארץ לאחר שעלה לבדו מאתיופיה כקטין, עשה מסלול חיים נורמטיבי כולל שירות צבאי מלא, תוך מאמץ רק להתאים עצמו לדרישות החברה שבה נקלט...המערער...נפגע כלכלית ולא יוכל לחזור ולשמש כנהג בשל הפסילה הממושכת... אין זה עניין של מה בכך שערכאת הערעור הופכת את פסק דינה של הערכאה קמא ומשמצא המערער עצמו במצב זה נראה לנו כי...יש לתת לכך משקל מסוים. כן נותנים אנו משקל גם לעובדה שבית משפט הטיל על המערער 6 חודשי מאסר דהיינו אין מדובר בקיצור תקופת המאסר אלא בהמרת דרך ריצויה" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 13.5.2009).

           לאחר קבלת אישור הממונה על עבודות השירות כי המבקש נמצא מתאים לריצוי מאסרו בדרך זו, ניתן בהתאם גזר דין סופי בעניין המבקש ביום 24.6.2009.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, אותו מפנה המבקש הן כנגד הרשעתו והן כנגד חומרת העונש כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש לקבל את בקשתו ולדון בתיק זה, לאור פסקי דין קודמים בהם ניתנה רשות ערעור והנאשם שם זוכה, המהווים לשיטתו תקדים לענייננו. בין היתר, טוען המבקש כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי למושג "ספק סביר", הנה למעשה הלכה חדשה, אשר מחייבת דיון בבית משפט זה. המערער קובל הן על אי עריכת תחשיבים על ידי בית המשפט המחוזי, והן על ממצאי בית המשפט המחוזי, התקדימיים לטענתו, לעניין קביעת מהירות הנסיעה. לעניין העונש טוען המבקש כי עונש שלילת הרישיון שנגזר על המבקש הינו חמור בנסיבות המקרה.

           מנגד, מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור וסומכת ידיה על הכרעת בית המשפט המחוזי.

           לאחר שעיינו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשה ובתגובה לה, ואף שמענו את הצדדים - הגענו למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאנו כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. אדרבא, בית המשפט המחוזי הקל משמעותית בעונשו של המבקש תוך התחשבות במכלול נסיבותיו ורצון לסייע בידו ככל הניתן. זאת, לאחר שגם בעונש החמור יותר שנגזר עליו בבית המשפט לתעבורה, לא היה משום מיצוי הדין עמו, על פי בית המשפט לתעבורה.